אמת לאמיתו - על השיר דע בני אהובי

בשנים האחרונות אני כמעט ולא קונה דיסקים ישראליים (יש לזה כמה סיבות שלא ארחיב עליהן הפעם). אבל אתמול הורדתי את הכפפה וקניתי את הדיסק החדש של שולי רנד 'רצוא ושוב', ואני לא מתחרט לרגע. היה שווה לחכות עשור (!) בשביל הפנינה הזו. לא אתן כאן סקירה מלאה על האלבום (לשם כך אני צריך לשמוע אותו עוד כמה פעמים) אך בקצרה אגיד שהוא מיוחד במינו בנוף הישראלי הן מבחינת המוסיקה והן מבחינת התוכן, ושהוא מורכב יותר ונוקב יותר מקודמו 'נקודה טובה'.
אני רוצה להתמקד הפעם בשיר 'דע בני אהובי'. השיר יצא כסינגל לפני כחודשיים, יחד עם קליפ מקסים, וניתן לצפות בו כאן.
השיר מתאר את תחושותיו של אדם שחטא והתרחק מהקב''ה, את הקולות המייאשים אותו מן התשובה, ואת הקול הפנימי שמזכיר לו ש'אע"פ שחטאו עדיין קרויים בנים' ושבאמת הוא רצוי לפני הקב''ה למרות חטאיו וחסרונותיו הרבים.
עד כאן מדובר במסר חסידי קלאסי: היחס בין האדם לקב''ה הוא כיחס של אב לבןאלא שבבית השני נוסף לו עומק חשוב ומפתיע:

מדבריהם האמת לא נעדרת

הן יש לך על מה להכות על חטא

דברים שיכולת לבחור אחרת

ולא מצאת את העוז להתחרט

אף על פי כן אהובי

הרחק מליבך כל מחשבת פחד בעתה

מתחת כל אמת דוקרת מסתתרת

האמת לאמיתה

 היינו חושבים שדברי היאוש של היצר יפטרו כשקרים, אך למעשה הם אמת. אמת היא שמי שחטא נדחה מפני הקב''ה ונעקר מליבו. אך בד בבד האמת לאמיתה היא שגם הבן החוטא רצוי לפני ה' והינו 'ילד חן, בן שעשועים'. איך זה אפשרי? התשובה לכך ניתנת בהמשך השיר:

נכון שאני אוהב את הצדק
אבל למעלה מזאת
אני אוהב את הרחמים

יש כאן שני רבדים: ברובד אחד הקב''ה אוהב את הצדק, ופועל על פיו, ועל כן מרחיק ממנו את החוטא. אך ברובד השני, שהוא יותר עמוק ועל כן נקרא אמת לאמיתה, אוהב הקב''ה יותר את הרחמים ועל כן מקרב הוא גם את הפושעים.


המושג 'אמת לאמיתו' מופיע כמה פעמים אצל חז"ל, לדוגמא במסכת בבא בתרא:

והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע - זה דיין שדן דין אמת לאמיתו.

ותוספות מפרשים על אתר:

אמת לאמיתו - לאפוקי דין מרומה, אע"ג שהעדים מעידים אותו כיוון שיודעים שמשקרים.

תוספות מתקשים בביטוי 'אמת לאמיתו' - מה הצורך בכפילות המיותרת כאן, מדוע אי אפשר להסתפק במילה 'אמת'? תשובתו היא שיתכן דין שיהיה על פניו דין אמת, אך בפועל הוא אינו כזה.
ע"פ ההלכה כאשר עדים מעידים בבית דין, כל עוד אין הוכחה לכך שהם דוברים שקר, יש לדיין לקבל את עדותם, ע"פ הכלל "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". אך מה יעשה דיין המשוכנע שהעדים משקרים ואין לו הוכחה לכך? מקרה כזה נקרא דין מרומה. ההלכה היא שאין פוסקים דין מרומה, כלומר אין לדיין לפסוק ע''פ עדים שנראים לו כשקרנים, אלא יש להניח את הדין בשב ואל תעשה.
תוספות מסביר שדיין הדן אמת לאמיתו הוא דיין כזה שאינו הולך ע''פ עדים שנראים לו כשקרנים. גם כאן אנו מוצאים שני רבדים: ה'אמת' היא הדין הפורמלי האומר שיש לפסוק ע''פ שני עדים ו'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות'; והאמת לאמיתו, האמיתית יותר, היא ההלכה שאין דנים דין מרומה ואין לפסוק ע''פ עדים אלו.

גם אצל שולי רנד מבטא המושג 'אמת לאמיתו' אמת נסתרת אך אמיתית יותר. אך פירושו של שולי למושג שאוב (איך לא?) מתורתו של ר' נחמן מברסלב. ההבחנה בין 'אמת' ל'אמת לאמיתו' מופיעה מספר פעמים בליקוטי מוהר''ן. האזכור ששולי התבסס עליו בשיר הוא בתורה קט"ו:

...עוד שמענו בזה מפיו הקדוש שהוסיף לבאר העניין הנ''ל מה שהשם יתברך בעצמו מסתיר את עצמו בתוך המניעה כנ''ל, ואמר: כי השם יתברך אוהב משפט וגם הוא אוהב ישראל, אך אהבתו שהוא אוהב את ישראל היא גדולה יותר מהאהבה שהוא אוהב את המשפט. ועל כן כשמידת הדין מקטרג על מי שאינו ראוי להתקרב להשם יתברך לבלי להניחו לכנוס לדרך עץ החיים, להתקרב לצדיק האמת ולדרך האמת, והשם יתברך הוא אוהב משפט, על כן הוא יתברך מוכרח כביכול להסכים להזמין לו מניעות למונעו מדרך החיים כפי הראוי לו לפי מעשיו הרעים על פי הדין והמשפט. כי הוא יתברך אינו יכול לדחות את הדין כי הוא יתברך אוהב משפט כנ''ל אך מאחר שבאמת הוא יתברך אוהב ישראל, ואותה האהבה של ישראל היא גדולה יותר מהאהבה של המשפט כנ''ל, מה עושה השם יתברך? כי הוא מוכרח כביכול להסכים על המניעות למונעו מן האמת מחמת הדין והמשפט שעליו, כי הוא אוהב משפט כנ''ל. אבל אף על פי כן באמת לאמיתו רצונו וחפצו יתברך שאף על פי כן יתקרב האדם אליו יתברך כי הוא אוהב ישראל יותר מהמשפט כנ''ל. על כן השם יתברך נותן רשות להזמין לו מניעות אבל הוא יתברך בעצמו מסתיר את עצמו כביכול בתוך המניעות, ומי שהוא בר דעת יכול למצוא את השם יתברך בתוך המניעות עצמן. כי באמת אין שום מניעה בעולם כלל כי בתוקף המניעות בעצמן נסתר השם יתברך ועל ידי המניעות בעצמן דיקא יכולין להתקרב להשם יתברך, כי שם נסתר הוא יתברך כנ"ל.
ברובד ה'אמת' מידת הדין יוצרת לאדם מניעות מלהתקרב אל ה'. אך מי שיש לו דעת יכול להעמיק לראות את הרובד של 'אמת לאמיתו' בו המניעות מתבררות כאשליה שכן הקב''ה נמצא בתוך המניעות.
ונראה לי שזה העומק של התפיסה החסידית שרואה את האדם כבנו של הקב''ה. אין עניינה לבטל את התפיסה שהאדם מול ה' הוא כעבד מול מלך = מידת הדין, אלא מטרתה לחשוף רובד עמוק יותר - מידת הרחמים.

נכון שאני אוהב את הצדק
אבל למעלה מזאת
אני אוהב את הרחמים