ממעמקים

כַּמָּה נֹחַ לִמְחוֹק הַכֹּל שֶׁלֹא יַגְבִּיל אוֹתִי תֵיאוּר מְיוּחָד לִשְׂרוֹף הַכֹּל , לִצְרוֹחַ בְּקוֹל : לֹא חַיָּב כְּלוּם לְאַף אֶחָד . אָסוּר לָכֶם , בְּאִיסוּר מֻחְלָט , לְתַיֵּג אוֹתִי בּשׁוּם צוּרָה : לֹא מִגְזָר , לֹא מִגְדָּר , לֹא לְאוֹם מֵהַיּוֹם אֵין לִי הַגְדָּרָה וְכָך , עֵירוֹם מִכָּל שִׁיּוּךְ , כֻּלְּכֶם צְרִיכִים לִהְיוֹת לֹא עֹמֶק , לֹא צֶבָע , לֹא יִחוּד סוֹף לְכֶלֶא הַזְּהוּיוּת . וְרַק בְּעֵין סַעֲרַת הַטֵּירוּף מְיַחֲלִים אַחֲרוֹנֵי הַנְּבוֹנִים שֶׁיָּמוּת כְּבָר הַפַּחַד מֵעַצְמִי וְתִכְלְאוּנִי בִּכְלוּב שֶׁל שׁוֹשָׁנִים . פורסם ב'עולם קטן' פרשת וילך תשע"ט.

עולם המוסיקה הקלאסית הרי הוא כסגור וחתום בעבור רוב האנשים. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שעל מנת להבין את המוסיקה הקלאסית יש להשקיע זמן ומאמץ, ולמה לנו להתאמץ כשאפשר לצרוך מוסיקה פופולרית ולהנות ללא טרחה? אף על פי כן אני סבור שכדאי להשקיע מאמץ בהאזנה למוסיקה קלאסית , וזאת משלוש סיבות : א . האזנה למוסיקה קלאסית מחייבת אותנו להקשיב למוסיקה , ולא רק לתת לה לחלוף על פנינו כמוסיקת רקע . ההקשבה , ככלל , היא תכונה שחסרה בימינו , וככל שנשתפר בכשרון ההקשבה – לחברים , לכל אדם  וגם לעצמנו – חיינו וחיי הסובבים אותנו יֵעשו טובים יותר ואמיתיים יותר . ב . האזנה למוסיקה קלאסית והבנתה מעצימה את החוויה של שמיעת מוסיקה בכלל . מי שמכיר את המוסיקה ואת הרבדים השונים הכלולים בה יהנה מהם יותר בין אם זה יהיה בסימפוניה של בטהובן , באלתור של צ ' ארלי פארקר , בשיר של אביתר בנאי או בניגון של חב " ד . ג . פשוט חבל להפסיד את העולם העשיר של המוסיקה הקלאסית , שיש בו כל כך הרבה עומק ויופי . אז איך מתחילים ? לדעתי הצעד הראשון , לפני שמתחילים ללמוד על המוסיקה , הוא קודם כל לאהוב אותה ולהתחבר אליה .

הדבר הכי קל בעולם הוא לשמח ילד : מספיק להביא לו בלון וכבר הוא יהיה מאושר . עבור ילד שלא נהרסה התמימות שלו עדיין , הבלון הוא מקור לשמחה אינסופית . " שמחה וששון , לכל ילד בלון ". אך המבוגרים יודעים ששמחה זו לא תמשך לנצח . הבלון עתיד להתפוצץ , ואיתו התמימות של הילד שמגלה לראשונה שבלונים מתפוצצים . המבוגרים ינחמו את הילד , " אל תצטער , נביא לך בלון אחר "; אך נחמה זו אינה ולא כלום אל מול החוויה של הבלון שהתפוצץ . גם כשיקבל הילד בלון אחר , הוא לא יוכל לשמוח בו כפי ששמח בבלון הראשון אותו הוא חשב לנצחי . הדבר הכי קל בעולם הוא להרוס תמימות של ילד . מספיק להביא לו בלון . עם הזמן אנו לומדים שכל הבלונים מתפוצצים . חלקם מתפוצצים באשמתנו , כיוון שאנו תאבים להגדיל אותם יותר ויותר ; אחרים מתפוצצים מתוך רשלנות או סתם חוסר תשומת לב . והכי גרוע הוא כשהבלון מתפוצץ דוקא בעקבות הרצון הנואש לשמור עליו , החרדה מאובדנו שהיא היא המביאה עליו את חורבנו . עם הזמן אנו מפנימים שאין מה לעשות . במוקדם או במאוחר , כל בלון שיהיה לנו יתפוצץ , אם נרצה בכך ואם לאו . " זה סופו של כל בל

מָר כְּטַעַם הַקָּפֶה בְּבֹקֶר יוֹם חוֹל כְּמָר מִדְּלִי חוֹפֶה יוֹרֶה עֲלֵי הָחוֹל מָר כִּקְלִפַּת הָאִילָן שֶׁאֵין טַעְמוֹ כַּפְּרִי מָר כְּקוֹץ גְּדִילָן בְּצָד הַדֶּרֶךְ עָרִירִי מַרְחֶשׁוָן הִגִּיעַ כְּאֶמְצָעִי אֲשֶׁר יַכְשִׁיר וְיוֹם שִׁגְרָה יַפְצִיעַ וְטַעְמוֹ כְּרֵאשִׁית הַשִּׁיר

מעשה מיהודי אחד שידע לנגן בכינור, והיה מיטיב מאוד לנגן בו, עד שכל מי שהיה שומעו היתה מתמלאת נפשו געגועים וכיסופים לבוראו והיה ליבו משתוקק לו מאוד. זולת דבר אחד שהיה חסר בהניגון שלו, שלא ידע הניגון שיכול להחיות המתים. שידוע שיש ניגון שע"י השמחה שבו יכול להחיות המתים, ורק ניגון זה לא ידע, וזה הניגון של מלך המשיח, שיבוא ויגאלנו בב"א. וגמר בליבו ללכת אל הכרך הגדול של הגוים, שאותו כרך היה ידוע בחכמת המוסיק"א שבו, שכל איש פשוט שם היה בקי בחכמת המוסיק"א כמו חכם גדול בחכמה הנ"ל שבארץ אחרת. רק שהיה יודע שיכול ח"ו להתפקר שם, ולכן עשה לעצמו קביעות שבכל יום ויום יתפלל לה' בדביקות גדול ויבקש על נפשו שלא יתפקר ח"ו. ויִשֵּב בדעתו שלא יסור מקביעות הזה כלל. ובא להכרך הנ"ל, והיה עובר ממקום למקום ומחזר אחר הניגון שיכול להחיות המתים. ומאחר שלא מצא הניגון הנ"ל במקום זה היה מחזר אחריו במקום אחר, וגם שם לא היה מוצאו ועל כן חיזר במקום שלישי, וכך היה מסובב בהכרך כמה שנים. והתחכם שם יותר ויותר בחוכמת המוסיק"א, שהיה שומע שם מיני ניגונים שונים ולו

שבוע מלחמה. לאחר לילה של נסיגות, תרגילים והַתקלות הגענו למרגלותיו של רכס הוריזון, שמהוה את הגבול בין הבקעה לשומרון. היעד: בונקרים הנמצאים בראש הרכס. העלייה המפרכת ארכה למעלה משלוש שעות. הפלוגה השתרכה לאיטה במעלה ההר, מטפסת, בזמן שהשמש טפסה בשמיים מאחורי גבנו. ובכל פעם, לאורך הדרך, כחשבנו שהנה הגענו לפסגה - גילינו שפסגה נוספת מתנשאת לפנינו. בסוף הכל עובר. אבל הפעם יצא מזה גם שיר. אִם טִפַּסתָּ פַּעַם עַל הָר וְאֶל פְּסָגוֹת אִם הֶעֱפַּלְתָּ יִזְכֹּר לִבְּךָ עֶצֶב נִמְהָר עֵת תֹּאמַר בָּאתִי – וְהוּשְׁפַּלְתָּ בִּרְאוֹתְךָ פִּסְגָּה חֲדָשָׁה לְפָנֶיךָ. וְאַחַר שֶׁתִּכְבּוֹשׁ גַּם זֹאת וַעֲדֵי שִׂיאָהּ תָּגִיעַ יִשְׁתּוֹמֵם לִבְּךָ לַחֲזוֹת לְמוּל עֵינֶיךָ בְּמַפְגִיעַ עוֹד פִּסְגָה – וְחוֹזֵר חֲלִילָה. אַל תִּפֹּל רוּחֲךָ, אָחִי אֶל מוּל גְבָהִים עֲדֵי תִּגְוַע הֵן בְּאֵין תַּכְלִית אֵין בֶּכִי אַךְ גַּם אֵין בַּלֵּב תִּקְוָה וּבְחֶסְרוֹנָהּ אוֹבֵד כָּל טַעַם. עַל כֵּן בִּפְנֵי צוֹק עִתֶּיךָ בְּעֵת מָר זֵיעָתְּךָ נוֹטֵף אִם תִּתֵּן

בשנים האחרונות אני כמעט ולא קונה דיסקים ישראליים (יש לזה כמה סיבות שלא ארחיב עליהן הפעם). אבל אתמול הורדתי את הכפפה וקניתי את הדיסק החדש של שולי רנד 'רצוא ושוב', ואני לא מתחרט לרגע. היה שווה לחכות עשור (!) בשביל הפנינה הזו. לא אתן כאן סקירה מלאה על האלבום (לשם כך אני צריך לשמוע אותו עוד כמה פעמים) אך בקצרה אגיד שהוא מיוחד במינו בנוף הישראלי הן מבחינת המוסיקה והן מבחינת התוכן, ושהוא מורכב יותר ונוקב יותר מקודמו 'נקודה טובה'. אני רוצה להתמקד הפעם בשיר 'דע בני אהובי'. השיר יצא כסינגל לפני כחודשיים, יחד עם קליפ מקסים, וניתן לצפות בו  כאן . השיר מתאר את תחושותיו של אדם שחטא והתרחק מהקב''ה, את הקולות המייאשים אותו מן התשובה, ואת הקול הפנימי שמזכיר לו ש'אע"פ שחטאו עדיין קרויים בנים' ושבאמת הוא רצוי לפני הקב''ה למרות חטאיו וחסרונותיו הרבים. עד כאן מדובר במסר חסידי קלאסי: היחס בין האדם לקב''ה הוא כיחס של אב לבןאלא שבבית השני נוסף לו עומק חשוב ומפתיע: מדבריהם האמת לא נעדרת הן יש לך על מה להכות על חטא דברים שיכולת לבחור אחרת

אַשְׁרֵי רֹאֶה אֶת הָאָבִיב בְּעוֹד שַׁלֶּכֶת עֲלֵי אָרֶץ וְשָׁמַיִם בְּלִי כּוֹכָב . וְאַף כִּי יֹאמְרוּ הָרָבִּים לוֹ חוֹלֵם - הֹוזֶה סַהֲרוּרִי - לֹא יַשֵּׁב רוּחוֹ אָחוֹר . ------ יַעְלְזוּ הַיְלָדִים עֵת יִפְרַח הַשָּׁקֵד יְזַמְּרוּ לוֹ שִׁירִים . אָבִיב שֶׁהִקְדִים בְּתוֹךְ לֵב הַחֹרֶף . הַחֲכָמִים טֶרֶם פֶּרַח יִרְאוּ הַמָּטָר וְיָשִׂישׂוּ בוֹ , כִּי יוֹדְעִים הִנָּם לַחֲזוֹת בְּשִׂמְחַת הָאָבִיב תּוֹךְ הַגֶּשֶׁם . וּמְתֵי מְעַט יִשְׂמְחוּ בַּשַּׁלֶּכֶת . חַד בְּדָרָא אוֹ תְּרֵי יְכוֹלִים לְצַחֵק לְמַרְאֶה הִלּוּך שׁוּעָלִים . ------ אַשְׁרֵי רֹאֶה אֶת הָאָבִיב בְּמַקֵּל שָׁקֵד יָבֵשׁ גָּנוּז כְּאוֹר בַּחֹשֶׁך . וְאַף כִּי יֹאמְרוּ הָרָבִּים לוֹ חוֹזֶה עִוֵּר סָכָל וָפֶתִי - מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי !

למה אני מגדיר את עצמי כ'דוס ופתוח'? בחוגי השידוכים מקובלת ההגדרה הפופולרית 'דוס אבל פתוח'. מי לא רוצה להיות דוס אבל פתוח? החמקמקות של ההגדרות המסתייגות מתגלה כאן במלוא הדרה. ההגדרה דוס אבל פתוח מכילה תחתיה מנעד רחב של אנשים, שהמשותף לכולם הוא שמצד אחד הם רואים את עצמם כדוסים ומצד שני לא מוותרים על החיבור לתרבות המערב. נהנים מכל העולמות. כחרבונא בשעתו הם גם וגם וגם. כשנתקלתי במושג לראשונה חשבתי שהוא מתאים לי בול. מצד אחד אני תלמיד ישיבה, מנסה לחיות על פי ההלכה לדקדוקיה ומאמין שהתורה היא דרך החיים הראויה לכל איש ישראל. מצד שני כל זה לא מפריע לי לשמוע מוסיקה קלאסית וג'אז, להעריך את הנסיך הקטן ואליס בארץ הפלאות כספרים קאנוניים שכל אחד צריך להכיר, ולכתוב שירים וסיפורים מדי פעם. אבל לאחר מחשבה הגעתי למסקנה שיש משהו שמאוד מפריע לי בהגדרה דוס אבל פתוח. ה' אבל '. הנחת היסוד של ההגדרה הוא שככל שהאדם יותר דוס כך הוא פחות פתוח ולהיפך, ולכן מי שהוא גם דוס וגם פתוח חייב לשים 'אבל' גדול בין השניים (על משקל אמרתו המפורסמת של ד"ר יוסף בורג שהחלק החשוב ב