אל תשרפו את המגזרים

כַּמָּה נֹחַ לִמְחוֹק הַכֹּל

שֶׁלֹא יַגְבִּיל אוֹתִי תֵיאוּר מְיוּחָד

לִשְׂרוֹף הַכֹּל, לִצְרוֹחַ בְּקוֹל:

לֹא חַיָּב כְּלוּם לְאַף אֶחָד.

אָסוּר לָכֶם, בְּאִיסוּר מֻחְלָט,

לְתַיֵּג אוֹתִי בּשׁוּם צוּרָה:

לֹא מִגְזָר, לֹא מִגְדָּר, לֹא לְאוֹם

מֵהַיּוֹם אֵין לִי הַגְדָּרָה

וְכָך, עֵירוֹם מִכָּל שִׁיּוּךְ,

כֻּלְּכֶם צְרִיכִים לִהְיוֹת

לֹא עֹמֶק, לֹא צֶבָע, לֹא יִחוּד

סוֹף לְכֶלֶא הַזְּהוּיוּת.

וְרַק בְּעֵין סַעֲרַת הַטֵּירוּף

מְיַחֲלִים אַחֲרוֹנֵי הַנְּבוֹנִים

שֶׁיָּמוּת כְּבָר הַפַּחַד מֵעַצְמִי

וְתִכְלְאוּנִי בִּכְלוּב שֶׁל שׁוֹשָׁנִים.

פורסם ב'עולם קטן' פרשת וילך תשע"ט.