ממעמקים

השבת ( ובשבת שעברה ) קראנו על אחד מחילופי הדברים הקשים שמצויים במקרא בין ה ' לאדם . הרקע לדברים הוא שמשה נשלח ע '' י ה ' להוציא את בני ישראל ממצרים , אך לאחר שמשה פונה אל פרעה האחרון מחליט דוקא להקשות על עבודת העם , ובכך מושגת תוצאה הפוכה מזו שרצה משה . " וישב משה אל ה ' ויאמר : אדני ! למה הרעותה לעם הזה ? למה זה שלחתני ? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה , והצל לא הצלת את עמך . ויאמר ה ' אל משה : עתה תראה אשר אעשה לפרעה , כי ביד חזקה ישלחם , וביד חזקה יגרשם מארצו . וידבר אלהים אל משה , ויאמר אליו : אני ה '". החלק השני של הדברים קשה משתי סיבות : לא ברור מדוע יש צורך בדיבור חדש – הרי מספיק מה שנכתב קודם ' ויאמר ה ' אל משה ',  מדוע צריך לומר שוב ' וידבר אלהים אל משה '?;  כמו כן תוכן הדברים אינו מובן – מה כוונת האמירה ' אני ה ''? האם משה לא ידע עם מי הוא מדבר ? בכדי לפתור את הקשיים הללו נשתמש בשני כלים : המסורת והקבלה . על פי המסורת פרשת שמות נגמרת לאחר המשפט הראשון של ה ', והמשפט השני הוא כבר ת

מעשה מעני אחד חסר כל , שלא היה לו מה שיאכל , ולא היכן שיגור . ופעם אחת עבר בעיר אחת , והיה שם בית גדול של עשיר מעשירי העיר . ולעשיר הנ”ל היה גן של עצים ופרחים כדרך המלכים והשרים הנכבדים , אלא שמחמת שהיה העשיר קמצן לא לקח גנן שיעבוד אצלו ועל כן היה הגן נָבֵל . וראה העני שהגן מלא קוצים ודרדרים , ומחמת ריבוי קוצים שבגן אין העצים והפרחים יכולים לצמוח שם , ואמר : ראו הגן הזה , כמה חבל שאין מי שידע לתקנו שיהיה פורח שוב ! והתחיל העני לעבוד בגן ולעקור הקוצים , ואף שלא היתה לו הסכמה מבעל הגן על כך , מסתמא ישמח בעל הגן שיראה שמתקנים הגן שלו , וגם אם היה מגרשו מכל מקום דבר אחר לעסוק בו לא היה לו לעני . ובתוך כך בא העשיר בעל הגן וראה את העני עובד בגן , והיתה לו שמחה על זה , שראה שהוא עני ואמר בליבו : עני זה ודאי לא יבקש שכר הרבה להיות גנן . ודיבר עם העני שיהיה גנן אצלו , והסכימו שיתן לעני לחם לאכול ובגד ללבוש ומקום ללון תמורת מה שיעבוד בגן . ועבד העני אצלו כמה שנים , ונעשה הגן של העשיר הנ " ל הנאה ביותר באותה העיר , שהיה אותו העני חרוץ בעבודתו ונאמן . ונטע שם העני מיני עצים ופרחים

הרהורים גולמיים מן המחברת כשהנפש זכה וטהורה הנשמה זורחת הישר דרכה , וכל המעשים מוארים ממנה ומשוררים את ניגונה , “ כל עצמותי תאמרנה” ; וממילא אין צורך לנשמה להתבטא בביטויים חיצוניים . אבל כשהנפש עכורה אין אורה של הנשמה יכול לזרוח דרכה , והמעשים אפלים ועצובים , ושירה של הנשמה דוחק את דרכו החוצה דרך המסכים הסרוטים של הנפש , צמצום אחרי צמצום . אז מופיע ההכרח להתבטא בשירה , נגינה וציור . וכשהעולם עכור אין הקב '' ה יכול להתגלות דרך כל המעשים והיצורים בבהירות , ואין ברירה ליצור ביטוי חיצוני , כתוב : אנא נפשי כתבית יהבית . ונוב לות חכמה של מעלה – תורה . ולעתיד לבוא יתבהרו המסכים , וה ' יופיע דרך הכל , ולא יהיה עוד צורך בביטוי כתוב , אלא " ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה ', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאום ה '”; “ והיה ביום ההוא תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי ", “ בעולם הזה תורה נתתי לכם , לעתיד לבוא חיים אני נותן לכם ". \\ היאוש הוא כמו חור שחור בתודעה . אין לו אף תוכן כשלעצמו , כל עניינו מוגדר על צד השלילה , שליל

בָּאנוּ חֹשֶׁךְ לְגָרֵשׁ אֲבָל הֵם אָמְרוּ לָנוּ עַכְשָׁו זְמָן לִישׁוֹן וְהַחֹשֶׁךְ יֶלֶד טוֹב בְּיָדֵינוּ אוֹר וָאֵשׁ אֲבָל הֵם כַּעֲסוּ כִּי הָאוֹר מְסַנְוֵּר מִדָּי וְזֶה שׂוֹרֶף אוֹתָנוּ בָּאנוּ חֹשֶׁךְ לְגָרֵשׁ אֲבָל הֵם אָמְרוּ לָנוּ דַּי לָאֲלִימוּת , לְגָרֵשׁ זֶה לֹא הוּמָנִיטָרִי כִּי גַּם לָחֹשֶׁךְ זְכוּיוֹת וְכָל אֶחָד הוּא אוֹר קָטָן מְאוֹד , וְאֵיתָן נִפַגָע בְּרֹאשו וְנָפָל

בראש הדברים אומר שהתלבטתי האם לפרסם שירים אלו, או שמא עלי לקבל שכר דוקא על הפרישה. הדברים נכתבו בזמנים לא קלים, ויש בהם טעם מר. ישפוט הקורא בעצמו. מלנכוליה - ארבעה שירים קצרים א . וְאָמְנָם גַּם בַּקֹּטֶב אַחֲרֵי שִׁשָּׁה חָדְשֵׁי חֹשֶךְ , הָרֵי הַקֶּרַח הַנּוֹרָא מְפֹאָרֵי הַפְּסַגוֹת עוֹטִים אוֹר הַשַּׁחַר . וְרַק לֵילִי נִמְשָׁךְ לִבְלִי חֹק וּמְאוֹרֵי הַיּוֹם לֹא הִפְצִיעוּ - וַאֲנִי אֵין לִי שַׁחַר . (... קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ ) ב . בְּכָל עֵת שֶׁשְּׂפָתַי מְבָרְכוֹת אֲמִתֶּךָ , אוֹסִיף לְיַחֵל בְּרֹב עֹז לַיּוֹם בּוֹ תָּסִיר חֶרְפַּת כִּלָיוֹן מֵעָלֵינוּ , חֶרְפַּת כָּל בָּשָׂר . (... בָּרוּךְ דַּיָּן הָאֱמֶת ) ג . בָּרוּךְ הַשֵּׁם יוֹם יוֹם אַף בָּרָע כְּמוֹ בַּטּוֹב כַּךְ יִהְיֶה לִי לְפִדְיוֹם מִלְּכַזֵּב : אֲנִי בְּסֶדֶר . (... שְׁלוֹמִי ) ד . וְגַּם הַיֵּאוּשׁ , אָמַר הוּא מוֹרֶה עַל מַרְדּוּת עֲדִינָה . וְכָה גָּדוֹל טוּבֶךָ וְאָנָה מִמֶּנוּ אֶבְרָח ? שִׁמְךָ נִמְצָא בַּכֹּל

על מקומה של העצבות בעבודת ה' ע''פ הקול בראש ואורות התשובה מי צריך את העצבות ? נראה שכולם מסכימים שהעצבות היא בעיה : בתרבות ימינו האושר נתפס כמטרה האולטימטיבית , וממילא העצבות היא כשלון שצריך להתגבר עליו . גם ביהדות יש מקום חשוב לשמחה : התפילה תתכן רק מתוך שמחה של מצוה , השמחה מופיעה כאחד היסודות בעבודת ה ' אצל ראש ונים כרמב '' ם וריה '' ל , ובחסידות יוחסה חשיבות רבה לשמחה בתור עבודה בפני עצמה , כניסוחו המפורסם של ר ' נחמן מברסלב : “ מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד ". בעומק העניין נראה לומר שהשמחה מעידה על אמונה בטוב ה ', כלומר בכך שהטוב הוא יסוד המציאות , בעוד העצבות נובעת מהתפיסה שהרע הוא היסודי יותר בעולם . דוקא הקונצנזוס סביב שלילת העצבות הוא שהופך את שאלת העצבות למעניינת יותר : מה מקומה של העצבות ? מי צריך אותה בכלל ? בשנים האחרונות יצא סרט שעוסק בשאלה הזאת ממש : ' הקול בראש ' של אולפני פיקסאר . הסרט מתאר את מה שמתרחש בתוך ראשה של ילדה בת אחת עשרה בשם ריילי אנדרסון . חמש רגשות מנהלים את חייה של ריילי : שמחה , עצבות , כעס , ג