בקול עצב יהיה מותר

על מקומה של העצבות בעבודת ה' ע''פ הקול בראש ואורות התשובה

מי צריך את העצבות? נראה שכולם מסכימים שהעצבות היא בעיה: בתרבות ימינו האושר נתפס כמטרה האולטימטיבית, וממילא העצבות היא כשלון שצריך להתגבר עליו. גם ביהדות יש מקום חשוב לשמחה: התפילה תתכן רק מתוך שמחה של מצוה, השמחה מופיעה כאחד היסודות בעבודת ה' אצל ראשונים כרמב''ם וריה''ל, ובחסידות יוחסה חשיבות רבה לשמחה בתור עבודה בפני עצמה, כניסוחו המפורסם של ר' נחמן מברסלב: “מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד". בעומק העניין נראה לומר שהשמחה מעידה על אמונה בטוב ה', כלומר בכך שהטוב הוא יסוד המציאות, בעוד העצבות נובעת מהתפיסה שהרע הוא היסודי יותר בעולם.

דוקא הקונצנזוס סביב שלילת העצבות הוא שהופך את שאלת העצבות למעניינת יותר: מה מקומה של העצבות? מי צריך אותה בכלל?

בשנים האחרונות יצא סרט שעוסק בשאלה הזאת ממש: 'הקול בראש' של אולפני פיקסאר. הסרט מתאר את מה שמתרחש בתוך ראשה של ילדה בת אחת עשרה בשם ריילי אנדרסון. חמש רגשות מנהלים את חייה של ריילי: שמחה, עצבות, כעס, גועל ופחד. בסרט מואנשים הרגשות ומוצגים בתור דמויות של ממש. שמחה היא המנהיגה בפועל של הרגשות, והיא מוצאת מקום לביטוי עבור כל הרגשות האחרים – חוץ מן העצבות. מבחינתה של שמחה, העצבות היא רגש מיותר ללא תכלית ברורה. הסצנה בה שמחה מבטאת מחשבות אלה הזכירה לי מייד את דברי הרב קוק על העצבות:

כל המידות אפשר להעלותן, מפני שיש להן שורש בקדושה, חוץ מהעצבות מפני שאין לה שורש כלל.

בהתבוננות ראשונית נראה כי אין לעצבות שום מקום.

בהמשך הסרט (זהירות ספוילרים! אם יש סיכוי שעוד לא ראיתם את הסרט...) מתברר שהגישה ששוללת את העצבות מכל וכל פשוט לא עובדת. בעקבות מעבר דירה ממינסוטה לסן פרנסיסקו חווה ריילי חוויות שמכריחות אותה להכיל גם את העצבות; אך היא מסרבת (באופן לא מודע) לתת לעצבות מקום בחייה ובעקבות כך נכנסת למשבר. הביטוי הפנימי למשבר של ריילי הוא גירושן של שמחה ועצבות מ'מרכז הבקרה' – כלומר, ריילי נמצאת במצב נפשי בו היא אינה מסוגלת לחוש לא עצבות ולא שמחה, וכפי שניסח אביתר בנאי (בשירו 'תתחנני אלי'):

כמה שזה קשה אני תמיד מרגיש

שזה עוד כלום שיש הרבה

יותר נמוך

אני נבהל ובורח

אני לא יודע להיות שמח

גם לא להיות עצוב

הדרך היחידה של ריילי לצאת ממצב קהות החושים הזה היא דרך הכרה במקומה של העצבות. שמחה ועצבות עוברות מסע משותף דרך התודעה של ריילי, ובמהלכו מגלה שמחה שלעצבות יש יכולת שלהּ עצמה אין: היכולת ליצור סימפתיה. במקרה אחד דוקא ההזדהות של עצבות עם רגשותיה של דמות מדוכאת עוזרת לדמות להתעודד, יותר מכל נסיונות העידוד של שמחה; במקרה אחר מגלה שמחה זכרון של ריילי בו דוקא העצבות שהפגינה ריילי הביאה את הוריה להזדהות איתה ולארגן אירוע שיעודד אותה ושזכור אצלה כחוויה מאושרת.

אך דוקא בנקודת השיא של הסרט מתגלֶה כוחה של עצבות יותר מכל. בהעדרה של שמחה מתקשים הרגשות האחרים לנהל את חייה של ריילי, והם מבצעים טעות קריטית: הם נוטעים בה את הרעיון לברוח מהבית. הרעיון מתברר במהרה כגרוע, אך את הנעשה אין להשיב: הרגשות אינם מסוגלים להניא את ריילי מהרעיון יותר. רק עצבות בסופו של דבר מסוגלת להביא את ריילי להתחרט ולוותר על הרעיון. מדוע מצליחה עצבות היכן שהרגשות האחרים נכשלו? התפקיד של עצבות כמעוררת סימפתיה אינו רלוונטי כאן: את ההחלטה לוותר על הבריחה מהבית עושה ריילי בינה לבין עצמה. איזה תפקיד נוסף ממלאת העצבות?

נראה שיש לשייך לכאן את דברי הרב קוק באורות התשובה (פרק ח' פסקה יב):

מאוד צריכים להזהר מן העצבות, אבל לא במידה גדולה שתמנע את אור התשובה מלחדור אל עומק הנשמה, שאז העצבות מתפשטת היא כמחלה ממארת בכל קצות הגוף והנפש, מפני שהחטא מדאיב את הלב, וגורם לעצבות להתאזרח על המרירות הקודחת של תבערת התשובה, שאע''פ שיש בה חלקים עצבניים הם כאש מטהר, מצרפים את הנשמה, מחזיקים אותה ומעמידים אותה על הבסיס של השמחה הטבעית התמידית הראויה לה.

ריילי נזהרה מן העצבות יתר על המידה; אך דוקא העצבות היא שאפשרה את החרטה על החטא ואת התשובה (וכאן מקבלת התשובה גם ביטוי ממשי של שיבה הביתה). מי שנמצא בשמחה תמיד, מבלי לתת מקום כלשהו, קטן ככל שיהיה, לעצבות, אינו מסוגל לתשובה אמיתית ועמוקה אלא לתשובה שטחית בלבד.

אם קשרנו את האמונה עם השמחה ואת העצבות עם הכפירה, ניתן לומר שכשם שיש תפקיד לכפירה כך יש תפקיד לעצבות. הרב קוק מסביר שלכפירה יש תפקיד חשוב לזקק את האמונה מהסיגים שלה, כלומר לברר אילו חלקים מהאמונה הם נכונים ואמיתיים ואילו שגויים ויש לכפור בהם. וכך אומר הרב כאן על העצבות: העצב המתלווה לתשובה מצרף את הנשמה, כלומר מטהר אותה מגילויי חיים הנוטים אל הרע, משמחה שאינה במקומה, וכך יכולה השמחה הטבעית התמידית לשוב אל הנפש. העצבות, בסופו של דבר, היא המאפשרת להיות בשמחה תמיד. או לפחות רוב הזמן.