ממעמקים

הוא עבר ברחבי הישיבה בארשת מהורהרת, עיניו תרות את סביבתו בתמיהה מתחת לכובע קסקט מהוה. הרושם המובהק שהשרה על הסובבים אותו היה של זרוּת, אך מבע פניו הנעים עמעם מעט רושם זה. התיק המוארך שלכתפו האחת ובד הציור שלגבו רק תרמו לחוסר השייכות של דמותו לסביבה; אם כי לא היה ניכר עליו שהוא מרגיש מבוכה כלשהי באשר להמצאותו במקום. “דומה כי הוא מחפש דבר מה,” חשבתי לעצמי, “ודאי אבד את דרכו. אגש אליו”. ***** “אוכל לעזור לך במשהו, אדוני?” קראתי. “ובכן, כן,” ענה האיש. “האם הגעתי לישיבת בית אל?”. “אכן הגעת,” היתה תשובתי, “האם אתה מחפש מי מהתלמידים?” בודאי מדובר באביו של אחד הבחורים. “לא. עץ, זהו מה שאני מבקש. עץ”. עלי להודות שבשלב זה הייתי מופתע למדי; נראה שהאיש קרא את ההפתעה על פני, שכן הוא אמר: “צייר אני, מלאכת הציור היא משלח ידי. והנה בליל אמש חלום בא אלי, ובחלומי נאמר לי שיש עץ שראוי שאציירו בישיבת בית אל. התוכל לומר לי איזה עץ הוא זה?”. מיותר לציין שכעת גדלה הפתעתי שבעתיים. “חלומות,” הרהרתי לעצמי, “חלומות שווא ידברו!”. אך בתוככי ליבי ידעתי שמשהו קסם לי באדם זה המוכן ללכת כך בעקבות חלומותיו. רוצה