העץ העקום

הוא עבר ברחבי הישיבה בארשת מהורהרת, עיניו תרות את סביבתו בתמיהה מתחת לכובע קסקט מהוה. הרושם המובהק שהשרה על הסובבים אותו היה של זרוּת, אך מבע פניו הנעים עמעם מעט רושם זה. התיק המוארך שלכתפו האחת ובד הציור שלגבו רק תרמו לחוסר השייכות של דמותו לסביבה; אם כי לא היה ניכר עליו שהוא מרגיש מבוכה כלשהי באשר להמצאותו במקום. “דומה כי הוא מחפש דבר מה,” חשבתי לעצמי, “ודאי אבד את דרכו. אגש אליו”.

*****

“אוכל לעזור לך במשהו, אדוני?” קראתי.
“ובכן, כן,” ענה האיש. “האם הגעתי לישיבת בית אל?”.
“אכן הגעת,” היתה תשובתי, “האם אתה מחפש מי מהתלמידים?” בודאי מדובר באביו של אחד הבחורים.
“לא. עץ, זהו מה שאני מבקש. עץ”.
עלי להודות שבשלב זה הייתי מופתע למדי; נראה שהאיש קרא את ההפתעה על פני, שכן הוא אמר: “צייר אני, מלאכת הציור היא משלח ידי. והנה בליל אמש חלום בא אלי, ובחלומי נאמר לי שיש עץ שראוי שאציירו בישיבת בית אל. התוכל לומר לי איזה עץ הוא זה?”.
מיותר לציין שכעת גדלה הפתעתי שבעתיים. “חלומות,” הרהרתי לעצמי, “חלומות שווא ידברו!”. אך בתוככי ליבי ידעתי שמשהו קסם לי באדם זה המוכן ללכת כך בעקבות חלומותיו. רוצה הוא עץ? עצים רבים יש בישיבה, אחד מהם ודאי יערב לו. “ובכן,” עניתי, “ישנו עץ השקד הגדול שעל יד עיקול השביל”.
הצייר העיף בו את עיניו ונענע בראשו בשלילה. “הוא יפה, אך ציירתי רבים כמותו”.
“ומה בדבר עץ הזית שעל יד המדרגות?”.
הוא נתן בו מבט חטוף. “יש עץ זית כמעט זהה מול חלון ביתי”.
“ועץ הדובדבן שליד בניין הפנימיה?”.
הוא גירד בפדחתו. “אבל אין בו עלים או פרחים”.
“אתה יכול לדמיין שיש בו!”.
האיש צחק. “לדמיין אני יכול גם בבית”.
“אם כך,” אמרתי, לא בלי עלבון קל, “כמדומני שאין ביכולתי לסייע בידך”.
“אכן כך נראה. אך מה זה שם?!” נרעש לפתע הצייר. ”הרואה אתה את העץ הניצב על יד הגשר?!”.
הסתכלתי על העץ המדובר. היה זה עץ שקד צנום-גזע וקטן-ממדים שצמח על המדרון שמתחת לגשר. ניכר היה שעברו עליו ימים טובים יותר; לולא נבנה בית המדרש החדש אולי יכל להתפתח להיות עץ שקד מפואר, אך המזל לא האיר לו פנים. הקרקע עליה ניטע הפכה למדרון, סביבותיו הוצקו טיט ובטון, ומעליו נבנה גשר שחסם את נתיב צמיחתו הטבעי. כתוצאה מכך נטה גזעו הצידה בנסיון נואש להגיע אל אור השמש. פרחים צחורים מעטים צמחו עליו, מָשָׁל היו דגל לבן שהניף כאות כניעה למציאות שהשפילה ומיעטה אותו. אין ספק שלא היה זה אחד מן העצים המרשימים בישיבה. “מה יחודי כל כך בעץ העקום הזה?” שאלתי, לא מנסה להסתיר את אכזבתי. ”בודאי אין הוא שווה בערכו לעצים האחרים!”.
הצייר הביט בי בחמלה מעורבת בחיבה. “אינך מבין? ישנו בעץ הזה דבר מה שאין באף עץ אחר. החושב אתה שעץ זה נכנע למציאות? אין הדבר כך. הוא נלחם כנגדה בכל יכולתו. בתנאים בהם הוא נמצא, מהוה עץ זה דוגמא ומופת לכוח הצמיחה שבטבע. אמת, העצים המרשימים שהזכרת גדולים ומפוארים ממנו, אך כוח הצמיחה העיקש שמראה שקד זה שקול לכוחותיהם של העצים הגדולים; וגם אם לעולם לא יגיע להדר וליופי שלהם, ראוי הוא לשֶבח על המאמץ הנחוש שלו. ראה את פרחיו הלבנים! כיצד הוא משקיע בכל אחד ואחד מהם! זהו דגל הניצחון שמניף העץ, ניצחון על הקושי והיאוש. עץ שקד שכזה ראוי שיהיה מתועד בציור”.

*****

”ציירים,” החלטתי, “הם עם משונה!”. אך בתוככי ליבי ידעתי שיש משהו בדבריו של הצייר. ואם יום אחד תעברו באחת מסמטאות ירושלים או צפת, היכן שמציג הצייר את ציוריו, חפשו את הציור של העץ העקום. התבוננו בפרחים הלבנים של העץ ובמשמעותם. נסו לראות את היופי שבו. אני קראתי לציורו "העץ העקום", אך הוא קרא לו: רחמנא ליבא בעי.