פרשת וארא, המהר''ל והסימפוניה החמישית

השבת (ובשבת שעברה) קראנו על אחד מחילופי הדברים הקשים שמצויים במקרא בין ה' לאדם. הרקע לדברים הוא שמשה נשלח ע''י ה' להוציא את בני ישראל ממצרים, אך לאחר שמשה פונה אל פרעה האחרון מחליט דוקא להקשות על עבודת העם, ובכך מושגת תוצאה הפוכה מזו שרצה משה.

"וישב משה אל ה' ויאמר: אדני! למה הרעותה לעם הזה? למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך.

ויאמר ה' אל משה: עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו.

וידבר אלהים אל משה, ויאמר אליו: אני ה'".

החלק השני של הדברים קשה משתי סיבות: לא ברור מדוע יש צורך בדיבור חדש – הרי מספיק מה שנכתב קודם 'ויאמר ה' אל משה', מדוע צריך לומר שוב 'וידבר אלהים אל משה'?; כמו כן תוכן הדברים אינו מובן – מה כוונת האמירה 'אני ה''? האם משה לא ידע עם מי הוא מדבר?

בכדי לפתור את הקשיים הללו נשתמש בשני כלים: המסורת והקבלה.

על פי המסורת פרשת שמות נגמרת לאחר המשפט הראשון של ה', והמשפט השני הוא כבר תחילתה של פרשה חדשה, פרשת וארא. לרוב כאשר מתחילה פרשה חדשה מתחיל עניין חדש, אך ישנם מקרים מעטים בהם פרשה מתחילה באמצע העניין. פרשת ויגש, לדוגמא, מתחילה באמצע הסיפור של יוסף והאחים, תוך כדי דו שיח של יוסף ויהודה. החשיבות של דברי יהודה ליוסף נכרת גם מכך שהם פותחים פרשה חדשה. פתיחת הפרשה היא אמצעי לומר לנו שיש כאן עניין חשוב שדורש התבוננות והעמקה מיוחדים. לכן גם בענייננו נוכל להבין מדוע יש דיבור חדש 'וידבר אלהים אל משה' – האמירה של ה' כאן עומדת בפני עצמה ועל כן מזמינה להתבוננות מיוחדת.

אך מה תוכן האמירה? למה הכוונה 'אני ה''? לשם כך נצטרך להשתמש בחכמת הקבלה.

אחד מהנושאים המרכזיים בתורת הקבלה הוא משמעותם של השמות השונים של ה'. כל אחד משמות ה' כמו אלהים, שדי ושם הויה מרמז על הבנה אחרת של מושג האלוהות, אופי אחר של התגלות אלהית. בפסוק שלנו מופיעים שני שמות של ה': שם אלהים ושם הויה. שם אלהים מייצג את מידת הדין, את הדברים הקשים וכואבים הקורים בעולם, שגם הם מגיעים מה'; ואילו שם הויה מייצג את מידת הרחמים, את הטוב של ה' והחסד שהוא עושה עם בריותיו.

'וידבר אלהים אל משה, ויאמר אליו: אני ה'''. ה' פונה אל משה דרך מידת הדין, אך אומר לו שהוא ה', בעל מידת הרחמים. כלומר ה' מגלה לו סוד, שהמקור של מידת הדין הוא במידת הרחמים. ההסבר לכך הוא שבכדי שיתקיים העולם חייבים להיות בו גבולות, קשיים, בעיות לא פתורות; האדם לא יוכל להתקיים בעולם בו אין גבולות. ולכן דוקא מידת הרחמים, הרצון של ה' שיהיה עולם ובריות להן אפשר להיטיב, מחייב שתהיה גם מידת דין. אלהים, מידת הדין, מקורה בה', מידת הרחמים.

אך נראה שיש כאן רעיון עמוק יותר. משה יודע שהכרחי שיהיה דין בעולם, אלא שהוא אינו מבין כיצד דוקא שליחותו, שהיתה אמורה להיטיב, הביאה לרעה. ותשובת ה' מבטאת עניין עמוק: בכדי להגיע לה', למידת הרחמים, חייבים לעבור דרך מידת הדין. דוקא ההתגברות של הקושי היא זאת שתביא בסופו של דבר לגאולה.

מי שהרחיב מאוד על עקרון זה היה המהר''ל מפראג. המהר''ל הסביר שההעדר קודם להויה, כלומר שהחסרון, הקושי והבעיות תמיד יופיעו לפני השלמות והגאולה. וככל שהישועה המצופה גדולה יותר, כך גדול יותר הקושי שלפניה.

המהר''ל ביטא את הרעיון של ההעדר קודם להויה באופן פילוסופי. לדעתי יש גם ביטוי אומנותי לרעיון הזה: הסימפוניה החמישית של בטהובן (רקע כללי ליצירה זו הבאנו כאן).

הניתוח של הסימפוניה מתמקד לרוב בזיהוי המוטיב המוסיקלי החוזר לכל אורכה. אך יש גם מוטיב רעיוני שמופיע בה שוב ושוב – בכדי להגיע לשלמות חייבים לעבור דרך הקשיים.

לסימפוניה ארבעה פרקים:

פרק ראשון – אופי דרמטי, מותח.

פרק שני – אופי שקט ורגוע.

פרק שלישי – אופי מהורהר ומלנכולי.

פרק רביעי – אופי שמח ומשוחרר.

רק דרך הפרק הראשון ניתן להגיע לשלווה של הפרק השני, ורק דרך העצב של הפרק השלישי ניתן להגיע לפרק הרביעי.

אך אם נודה על האמת, עד כאן אין משהו מיוחד דוקא לבטהובן. הרעיון של פרקים מנוגדים היה רעיון שכיח בתקופתו של בטהובן, ואין הוא מייחד דוקא אותו או דוקא את היצירה הזאת.

מה שכן מייחד את היצירה הזאת מכל הסימפוניות שנכתבו לפניה הוא החיבור של הפרק השלישי עם הרביעי. בדרך כלל בין פרק אחד למשנהו ישנה הפסקה של כמה שניות, אך בין הפרק השלישי, העצוב, לפרק הרביעי השמח אין כל הפסקה – הפרק השלישי 'גולש' אל תוך הפרק הרביעי. בטהובן רוצה לומר לנו בזה שאין אפשרות להגיע לפרק הרביעי ללא המלנכוליה של הפרק השלישי.

אך בטהובן לא הסתפק בזה. בכדי להמחיש את הרעיון הזה צעד בטהובן צעד נועז נוסף. בפרק הרביעי, כמקובל בתקופתו של בטהובן, הנושא הפותח חוזר שוב לקראת סוף הפרק. אלא שכאן טומן לנו בטהובן הפתעה: לפני חזרתו של הנושא השמח שבתחילת הפרק הרביעי מופיע לפתע הנושא המהורהר, העצוב, מהפרק השלישי. בזאת הוא רומז לנו שוב שהשמחה, השלמות, לעולם תופיע לאחרי העצבות והחסרון. ההעדר קודם להויה.

(כאן אפשר לשמוע את הפרקים השלישי והרביעי. המעבר ביניהם הוא ב5:04 והחזרה על המוטיב מהפרק השלישי באמצע הפרק הרביעי ב8:38. מומלץ מאוד.)