אני מאמין בבלון האדום

הדבר הכי קל בעולם הוא לשמח ילד: מספיק להביא לו בלון וכבר הוא יהיה מאושר. עבור ילד שלא נהרסה התמימות שלו עדיין, הבלון הוא מקור לשמחה אינסופית. "שמחה וששון, לכל ילד בלון".

אך המבוגרים יודעים ששמחה זו לא תמשך לנצח. הבלון עתיד להתפוצץ, ואיתו התמימות של הילד שמגלה לראשונה שבלונים מתפוצצים. המבוגרים ינחמו את הילד, "אל תצטער, נביא לך בלון אחר"; אך נחמה זו אינה ולא כלום אל מול החוויה של הבלון שהתפוצץ. גם כשיקבל הילד בלון אחר, הוא לא יוכל לשמוח בו כפי ששמח בבלון הראשון אותו הוא חשב לנצחי.

הדבר הכי קל בעולם הוא להרוס תמימות של ילד. מספיק להביא לו בלון.

עם הזמן אנו לומדים שכל הבלונים מתפוצצים. חלקם מתפוצצים באשמתנו, כיוון שאנו תאבים להגדיל אותם יותר ויותר; אחרים מתפוצצים מתוך רשלנות או סתם חוסר תשומת לב. והכי גרוע הוא כשהבלון מתפוצץ דוקא בעקבות הרצון הנואש לשמור עליו, החרדה מאובדנו שהיא היא המביאה עליו את חורבנו.

עם הזמן אנו מפנימים שאין מה לעשות. במוקדם או במאוחר, כל בלון שיהיה לנו יתפוצץ, אם נרצה בכך ואם לאו. "זה סופו של כל בלון".

וישנו הבלון האדום.

לא כולם מאמינים בבלון האדום. הרבה אנשים, ביחוד בזמן האחרון, אומרים שהבלון האדום הוא סתם מיתוס, סיפור שאבותינו המציאו בכדי להתנחם מאובדן הבלונים. הם טוענים שאין הוכחה לקיומו, ושבכלל מבחינה לוגית לא יתכן בלון שאינו מתפוצץ. לפעמים האנשים האלה מאוד משכנעים.

אבל אני איני מאמין להם. אני זוכר שראינו אותו מרחף לשמים, שנופפנו לעברו, שאמרנו לו: "שלום, בלון אדום!". אני מאמין שלא יתכן שכל הבלונים מתפוצצים, שכל חיינו הם מרדף חסר משמעות אחרי אושר חולף. אני מצפה לשמחה האינסופית, לשלמות המוחלטת, לבלון שאינו מתפוצץ.

אני מאמין בבלון האדום.