המקורות הנוצריים של הארי פוטר

הצלחתה של סדרת הספרים הארי פוטר היא תופעה הראויה למחקר מעמיק. בעיני הספרים הצליחו בעיקר משום שיש בהם שילוב של עלילה בנויה היטב, עולם דמיוני עשיר ומסקרן ודמויות אנושיות שקל להזדהות איתן ולהתחבר אליהן.

לרוב נהוג להצביע על המקורות המיתולוגיים של הסדרה (הקוסם מרלין; דרקונים, עופות חול וספינקסים; שמות הלקוחים מהמיתולוגיה) או על המקורות הפוליטיים שלה (היחס של וולדמורט לבוצדמים מזכיר מאוד את היחס לו זכו היהודים בגרמניה הנאצית). אני רוצה לדון במקורות הנוצריים של הסדרה, שכן הם אינם גלויים בהסתכלות ראשונית ויש בהם כדי להטריד את היהודי המאמין שגדל על סדרת הארי פוטר (כמוני, למשל).

הנצרות אינה נזכרת בצורה מפורשת בספרי הארי פוטר. הקוסמים אמנם מציינים את החגים הנוצריים, אך הם עושים זאת כמצות אנשים מלומדה, מבלי להתייחס לתוכן הנוצרי של אותם חגים.

רבים מבקרים את הסדרה על כך שהמוסר שהיא מחנכת אליו הוא מוסר נוצרי. בקרב האחרון מול וולדמורט הארי אינו מוכן לנסות להרוג אותו ובסופו של דבר וולדמורט נהרג מפני שהכישוף שהוא עצמו הטיל חזר אליו. מוסר בריא ואמיתי הוא כזה שרואה בהשמדת הרשע מעשה מוסרי נעלה, ביחוד במצבים בהם אי-השמדתו תביא להמשך פעילותו ההרסנית. הארי, כנראה, לא מסוגל לראות מעשה הרג כמעשה מוסרי, וייתכן שתפיסה זו מקורה בתפיסת 'הלחי השנייה' הנוצרית הגורסת שיש לאדם להשפיל את עצמו בפני אויביו ולא ללחום בהם.

(במאמר מוסגר יש לציין שגם בתוך הסדרה יש התנגדות לגישה הזאת, והיא מגולמת בדמותו של רמוס לופין. בפרק 'שבעת הפוטרים' חייו של הארי מאוימים ע''י סטן שנפייק, אדם תמים שוולדמורט השתלט עליו בניגוד לרצונו. הארי חס על סטן ומנסה לנטרל אותו מבלי להורגו, ובעקבות כך זהותו נחשפת והוא כמעט נהרג בידי וולדמורט. רמוס לופין מבקר את הארי על בחירתו לנטרל את סטן במקום להרוג אותו, וקל וחומר שהיה מתנגד להחלטתו של הארי שלא לנסות להרוג את וולדמורט בקרב האחרון מולו).

ברצוני להתמקד בהיבט אחר של הנצרות בספרי הארי פוטר, שהוא לדעתי הרבה יותר יסודי ומשמעותי בסדרה.

אחת התעלומות המרכזיות בסדרה היא כיצד שרד הארי את התקפתו של וולדמורט כשהיה תינוק. בסוף הספר הראשון מסביר זאת דמבלדור במילים אלה:

"אימא שלך מתה כדי להציל אותך. אם יש דבר אחד שאותו וולדמורט לא מצליח להבין, זאת אהבה. הוא לא הבין שאהבה חזקה כמו זו שאמך רחשה לך משאירה סימן עמוק. לא צלקת, לא סימן שנראה לעין... עצם זה שנאהבנו כל כך, אפילו אם האדם שאהב אותנו כבר איננו, זה יגן עלינו לנצח. זה בעור שלנו".

בהמשך הסדרה דמבלדור טוען שהאהבה היא אף הנשק העיקרי של הארי כנגד וולדמורט. האין האהבה הזאת מזכירה את התפיסה הנוצרית שהאהבה של ישו היא שגואלת את האדם? האם הרעיון של ההקרבה העצמית של אימא של הארי שמגינה עליו מוולדמורט אינו נובע מהתאולוגיה הנוצרית שטוענת שההקרבה העצמית של ישו היא שמצילה את האדם מהחטא הקדמון?

לא השתכנעתם? חכו להמשך.

בספר השביעי ה'כישוף' של האהבה עושה קאמבק, והפעם הארי הוא זה שמקריב את עצמו, בכדי להציל את מתנגדיו של וולדמורט. לאחר ביקור קצר בעולם הבא הארי חוזר חי ושלם לעולם הזה, וכאן מתברר שההקרבה העצמית שלו הביאה לכך שכל מתנגדי וולדמורט יהיו מוגנים מפניו בזכות ההקרבה של הארי. כשוולדמורט התרעם על כך שהקרבתו של הארי מגינה עליהם מבלי שהארי מת באמת, הארי ענה לו: אבל התכוונתי למות. קשה להתעלם מהדמיון בין הקרבתו של הארי, שחוזר לחיים וגואל בכוח הקרבתו את העולם מידי וולדמורט, למיתוס הנוצרי של צליבתו של ישו וחזרתו לחיים. הרשו לי לצטט מוויקיפדיה, ערך "תאוריית הכופר של הכפרה" (אנ'):

"אדם וחווה מכרו את האנושות לשטן... זה הכריח את האל לשלם כופר לשטן בכדי לשחרר אותנו מהאחיזה שלו. האל, מכל מקום, רימה את השטן כך שיקבל את מותו של ישו ככופר, כי השטן לא יכל להבין שישו לא יוכל להיות כבול על ידי המוות".

(היה לי מאוד קשה להעתיק את הקטע הזה. תאולוגיה נוצרית מגעילה אותי מוסרית, אינטלקטואלית ונשמתית).

אז מה המסקנה? האם צריך לשרוף את ספרי הארי פוטר בראש חוצות? לדעתי לא. מדובר בהשפעה נוצרית, לא בנצרות מפורשת. אך מכל מקום חשוב לדעת מה המקור של כל רעיון שאנו נתקלים בו בספרות, וכך לדעת מה אפשר לקבל ממנה לחיים שלנו ומה אי אפשר לקבל בשום אופן.