נשל הנחש ותיקון הברית

אחד המשוררים שהיטיב לתאר את החיים בתרבות המודרנית היה מאיר אריאל. מלבד כשרון הכתיבה הבלתי מעורער שלו הוא ניחן גם במבט נוקב המסוגל לחשוף את הלכי הרוח של החברה והיחיד ולבקר אותם. שיריו מתאפיינים, לרוב, בריבוי של רבדים ומשמעויות, כאשר הביקורת נמצאת בדרך כלל ברובד העמוק יותר.
אחד משיריו המפורסמים, אם לא המפורסם שבהם, הוא השיר נשל הנחש; השיר הופיע באלבומו השלישי "ירוקות" וזכה להצלחה רבה. ברצוני לנסות ולחשוף מעט מהטמון בשיר זה.

שוב אני מוצץ גבעול
תחת גשר מט ליפול
כשמעלי העגלות בתנועה מתמדת
שוב אני מתחיל לשאול
מה לרצות מה לאכול
כשהנמלה העניינית אותי מודדת.

אחת לאיזה זמן מוגבל
אני נשמט אביון ודל
ממירוץ הכרכרה המשתקשקת
נפלט משצף מעגל
כמו שוקע תחת גל
כשההמולה הסחרחרה אט מתרחקת.

ואבא תמיד אומר
תעזבנו יום יעזבך יומיים
העגלה נוסעת אין עצור.
קפצת ממנה היום
חלפו שנתיים
והנה נשארת מאחור.

המוטיב הבולט ביותר בבית הראשון של השיר ובפזמון הוא הניגוד בין התנועה, המייצגת את החברה, לבין המספר שאינו מסוגל לעמוד בקצב שלה. התנועה מתוארת במילים "מתמדת", "מירוץ", "המולה"  ו"אין עצור" - המדגישות את ההתקדמות של החברה ואת התביעות שלה מהיחיד. ואילו המספר נמצא במצב הפוך - "מוצץ גבעול", "נשמט", "נפלט" ו"שוקע" - אמנם הוא נמצא במנוחה, אך המנוחה אינה מביאה עמה מרגוע שכן הוא מודע לפער ההולך וגדל בינו לבין החברה, וככל שמתארכת המנוחה כך יהיה קשה יותר להשלים לבסוף את החסר. המודעות לפער באה בדמותו של האב המסמל את הנסיון ואת חכמת הדורות; גם הביטוי בו משתמש האב שאוב מהתלמוד הירושלמי, ובכך הוא מייצג את החכמה העוברת במסורת. בכל פעם שהפזמון יחזור, הזמן מאז עזיבת העגלה יתקצר, ויש בכך בכדי להמחיש את חומרת האמירה של האב: אם בהתחלה נדמה שנצרכות שנתיים בכדי שהעגלה תותיר אותנו מאחור, לבסוף יתברר שגם שתי דקות מספיקות לכך.
תביעות החברה נמשלות כאן ל"נמלה עניינית" - הנמלה היא סמל לחריצות, המנוגדת לעצלות של המספר, והנמלה הזו היא גם עניינית - כמו החברה היא מתבוננת בעיקר בחיצוניות של האדם, בהישגים החומריים שלו.
בבית הראשון אנו פוגשים בעיקר בעצם העימות בין המספר והחברה, ופחות בסיבה לעימות. רמז לכך אולי אפשר למצוא בשורה "שוב אני מתחיל לשאול/מה לרצות מה לאכול" - למספר חסר רצון ברור שיוביל אותו לכיוון מסוים, וממילא אין ביכולתו 'לחזור למסלול'. שאלת הסיבה לעימות מובילה אותנו לבית השני.

צולל חופשי ללא מצנח,
לכל הכיוונים נפתח,
והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת,
כך שבינתיים אני נח,
כך כמו שאני מונח
כשהתאוצה שמעלי שוב ושוב דורסת.

עני ורש ומרושרש,
מביט בנשל הנחש.
לו רק יכולתי גם אני כך להגיח.
בהשילי בלי כל חשש,
תרבות של עור אשר יבש,
וכמו חדש למחוז חפצי אגיע.

אם קודם ראינו שהמספר מתלבט מה לרצות, והנחנו שחוסר הכיוון הוא חלק מהבעיה, כאן ניכר כבר שמדובר בבעיה רבתי: "והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת".
בהמשך הבית מוצג פתרון אפשרי לבעיה: השלת "תרבות של עור אשר יבש" שתביא לבסוף להגעה אל התכלית. אך מהי התרבות אותה משתוקק המספר להשיל? וכיצד השלת התרבות תביא לפתרון בעיית הרצון?

הערך העליון (ובעצם היחיד) בתרבות המודרנית הוא ערך החופש האישי, והביטוי הבלעדי שלו: הבחירה. ככל שהעולם מתפתח כך מתרבות אפשרויות הבחירה: בין אם מדובר בבחירה צרכנית (כמו האם לקנות מרכך כביסה בריח חלב קוקוס או בריח הדרים או באחת מעשר אפשרויות אחרות), בחירת מקום לימודים או מגורים, בחירת בן/בת זוג באתרי הכרות או אפילו בחירת הזהות המגדרית - הכל בחיר, ובפני כל בוחר נמצאות אינספור אפשרויות.
ועל כך אומר מאיר אריאל: "צולל חפשי ללא מצנח/לכל הכיוונים נפתח/והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת" . דוקא ריבוי הכיוונים, ריבוי אפשרויות הבחירה, הוא שמביא להרס עצמי.
הבעיה המתוארת כאן היא תופעה פסיכולוגית ידועה הנקראת Overchoice - עודף בחירה. כאשר ניצבת בפני האדם בחירה בין יותר מדי אפשרויות הוא מגיע למצב בו הוא לעולם לא יהיה מרוצה מן הבחירה שלו, שכן הסיכוי שהוא בחר נכון קטן ככל שהאפשרויות מרובות יותר. אחת התגובות האפשריות לקושי היא שיתוק ובחירה שלא לבחור, ונראה שזו הבעיה של המספר - מכיוון שאין לו קו מנחה כיצד להכריע בין הכיוונים התשוקה לכל כיוון נשארת בתוקפה והמתח בין הכיוונים הורס אותו ומשתק אותו.
לפי זה נראה שהתרבות אותה רוצה המספר להשיל היא אותה תרבות בחירה. בכדי לחזור לחיים נורמליים, צריך המספר להשיל מעליו את הצורך לבחור את כל האפשרויות, ואז הוא יוכל לצאת מהמצב הסטטי שלו ולמצוא כיוון אחד אליו יוכל להתקדם ולבסוף להגיע למחוז חפצו.
אך כיצד מכריעים בין הכיוונים, בין התשוקות השונות? מה קובע את הכיוון הנכון? התשובה לכך ניתנת בבית האחרון של השיר.

וגם היתה לי בחורה
קצת פראית קצת לא ברורה.
אך לא הגיע לה שאשתגע -
אז במכונית שכורה
הרסתי לה את הצורה
ועכשיו אני מתגעגע.

ולך תצא מזה עכשיו,
איך תצא מזה עכשיו,
מוצץ גבעול מתחת איזה גשר
מי צריך אותך עכשיו?
מי בכלל זוכר אותך עכשיו?
לך תתחיל למצוא שוב את הקשר.

כששמעתי את השיר לראשונה עורר בי הבית האחרון מבוכה. גם מצד עצמו, וגם מפני שהוא נראה תלוש משאר השיר. יתירה מזאת, ברבים משיריו של מאיר אריאל ישנה התפתחות מבית לבית כך שהבית האחרון מהווה את שיאו של השיר, וכאן לכאורה חסרה התפתחות כזאת.
לדעתי המפתח להבנת הבית הזה הוא זיהוי של הבחורה עם חלק מהנפש של המספר. רוצים אמרו נשמה, רוצים - רצון פנימי. אותה נקודה פנימית, ראשונית, היא פראית ולא ברורה - אי אפשר להגביל ולצמצם אותה, אך רק בכוחה יכול המספר להכריע מה הכיוון הנכון ולדבוק בו. המכונית השכורה מסמלת את כל הצדדים הזמניים שבאדם - הגוף, התאוות והחלקים הנמוכים של הנפש. ההתמכרות לחלקים האלה דוחקת את הנקודה הפנימית ודורסת אותה, וממילא נעלמת הודאות בדרך הנכונה ואי אפשר למצוא את הקשר המחבר בין הכיוונים השונים.

עד כאן מאיר אריאל. בסופו של דבר השיר מסתיים בשאלה שאינה נענית, במבוי סתום. הבעיה תוארה היטב, אך מה הפתרון? כיצד אפשר למצוא שוב את הקשר, להגיע שוב לוודאות? כיצד מחדשים את הרצון הפנימי?
(בין השורות נאמר שהפרקטיקה של העלאת בעיה מבלי לתת לה פתרון אופיינית לרוח האנטי-ממסדית של מאיר אריאל.)

לפי חכמת הקבלה התשובה לשאלות אלה תלויה בתיקונה של מידת היסוד. מידת היסוד כשמה כן היא: יסוד הבניין, נקודת היציבות שעליה הכל נשען. קלקול של מידת היסוד מתאפיין בערעור של היציבות הפנימית, בפיזור נפשי ובספקות וחוסר ודאות. בכדי להשיב את השקט הנפשי ולהתיר את הספקות דרוש לתקן את מידת היסוד; והקבלה מלמדת אותנו שתיקון מידת היסוד כרוך בתיקון מוסרי, על פי הכתוב: "צדיק יסוד עולם". הדמות המזוהה ביותר עם מידת היסוד היא יוסף הצדיק, וכמו שצדקותו של יוסף התבטאה בתיקון בתחום שבינו לבינה כך גם התיקון המוסרי של מידת היסוד הוא תיקון הברית.
אנו נמצאים עכשיו בימי השובב"ים ת"ת- התקופה שבין פרשת שמות לפרשת תצווה. בתקופה זו יש מסוגלות מיוחדת לתיקון פגם הברית על ידי לימוד תורה. התורה מדברת בשפתה של הנשמה, ובעזרתה אפשר להבין את הנשמה והיא מפסיקה להיות "קצת פראית קצת לא ברורה". מכוח האחריות שמטילה עלינו התורה מתברר שהרצון הפנימי שלנו הוא להתקרב אל מי שתמיד זוכר אותנו וצריך אותנו (כביכול) וכך אפשר למצוא שוב את הקשר.