מעשה מבן מלך ומשוררת

פעם אחת היה בן מלך שאהב לשיר, והיה כותב שירים הרבה ושר אותם. ודע שיש עשרה שערי ניגון, ולכל שער עשרה מיני קולות זמר, ולכל קול זמר יש עשרה שירים. צא ולמד שישנם אלף שירים, ובן המלך הנ"ל היה כותב כדוגמת כל אלף שירים ושר אותם. רק שידע שתכלית השירה לא תושג כי אם כשישירו שניים, היינו דוא"ט בלעז, והיה מצטער על שאין מי שישיר עימו. וראה המלך שבנו מצטער על שאין לו מי שישיר איתו, וטיכס עצה שיוציאו כרוז בממלכה שכל מי שמיטיב לשיר יבוא לְהָאַרְמוֹן, וישמע אותם בן המלך וימצא לו מי שיוכל לשיר איתו. והוציאו כרוז כנ"ל, ובאו מכל הממלכה להארמון, ושמע אותם בן המלך. ולא מצא בהם מי שיוכל לשיר עימו, שזה היה שר בקול שמתאים לשירים מסוג מסוים, וחבירו שר בקול שיתאים לשירים מסוג אחר. כללו של דבר, מכל באי הארמון לא היה מי שיוכל לשיר את כל השירים, שכל אחד היה שר באחד ממאה קולות זמר, ויכל לשיר שירים מסויימים.

והמלך של אותה הממלכה היה ממלכי החסד, והיה מחלק מאוצרו לאנשי הממלכה הצריכים לכך. ופעם אחת טבעה ספינה אחת בים, ומתו שם אנשים הרבה ונעשו ילדיהם יתומים. וראה זאת המלך, והביא אישה אחת ושילם לה מכספו שתקח היתומים הנ"ל ותאכיל אותם ותלביש אותם, ובנה בית לאישה והיתומים הנ"ל שידורו שם. ונתפרסם בכל הממלכה שעשה המלך בית יתומים, וכל היתומים של הממלכה היו שולחים לשם, גם אלה שלא היו הוריהם בספינה הנ"ל. והובאה לשם ילדה אחת יתומה, וראתה האישה הנ"ל כי טובה היא, ולקחה אותה לה לבת. ומשגדלה היתה מסייעת בידה להחיות הילדים.
ופעם אחת בכה אחד הילדים, והיתומה הנ"ל (היינו אותה שלקחה האישה לה לבת) שרה לו, ונרגע אותו ילד. ופעם אחרת בכה ילד אחר, והיתה שרה לו, ונרגע. וככה היתה עושה תמיד. אלא שלכל ילד היתה שרה בקול אחר, לכל ילד כפי מה שהוא, ולא שרה מעולם להראות יְפִי קולה, שלא היתה נחשבת בעיני עצמה לכלום, אלא היתה שרה לפי השומע ולא לפי עצמה. ונעשה לה שם של משוררת, והיו עשירי העיר באים לְשָׁמְעָהּ ומפצירים בה שתבוא להיות משוררת אצלם. אך היא לא התרצתה לכך, שהיתה עִנְוְתָנִית וּבוֹשָׁה לשיר בפניהם, ורק בפני הילדים היתה שרה. ואף משנתפרסם הכרוז של המלך שיבואו כל המשוררים אל הארמון לא רצתה ללכת שמה לרוב עִנְוְתָנוּתָהּ.

מכיוון שלא מצא בן המלך מי שיוכל לשיר את כל השירים מאותם אנשים שבאו להארמון, יִשֵּׁב בדעתו, שבודאי מוכרח שיהיה בנמצא מי שידע לשיר את כל השירים, שאם לא כן היאך יגיע לשלמות הנ"ל מבלי שיהיה מי שישיר איתו? ושלמות הנ"ל שישיר כל השירים בדוא"ט בלע"ז ודאי מוכרח שתהיה, שלא לחינם נזדמן לו לכתוב כדוגמת כל אלף מיני שירים שבעולם. והתחיל לסובב בעולם לחפש מי שיודע לשיר את כל השירים, רק שידע שאינו יכול ללכת בלבושיו שהוא בן מלך, ועל כן התחפש לאדם פשוט, וגם התחבר לאנשים רֵקִים ופוחזים להטעות הבריות שלא ידעו שהוא בן מלך.

ובאותה ממלכה היה ליסטים גדול מאוד בעל ממון רב, והיה נוהג בעצמו גינוני מלכות ושררה. והיה מנהגו להתחפש לעני מחזר על הפתחים, וכאשר היה הולך לבעל בית אחד ולא היה מקבלו בסבר פנים יפות היה מצווה לאנשיו שישדדו את בעל הבית הזה. וגם היה שומע כך (היינו על ידי זה שהיה מתחפש) במה משתבחים בעלי הבתים הגדולים, באילו כלים נאים וכדומה, והיה מצווה על עבדיו שיביאו לו דוגמתם.
ופעם אחת שמע מעשיר אחד שֶׁדִבֵּר בְּהַמְּשׁוֹרֶרֶת היתומה, איך חפצים כל עשירי העיר שתהיה משוררת אצלם והיא אינה מתרצה. וגמר הליסטים בליבו לְתָפְשָׂהּ ולעשותה משוררת אצלו, וציווה לאנשיו שיתפשוה.

ויהי היום והאישה בעלת בית היתומים באה לפני המלך, ומיררה בבכי, ואמרה כי היתומה שהיתה לה כבת נעלמה ואיננה. וסיפרה למלך כיצד לקחה את אחת מהיתומות לה לבת, ושהיתה שרה לכל ילד בקול כפי שהוא, ושיצא שמעה באותה עיר, ועכשיו היא איננה. וציווה המלך לעבדיו שיחפשו אחריה, ונזכר בבנו שביקש מי שידע לשיר את כל השירים, ואמר: כמה חבל, שיתומה זו ודאי תדע לשיר כל שירים שבעולם, ועכשיו איננה; ולא עוד אלא שאיני יכול לספר לבני כן, שכיוון שהתחפש לאדם פשוט איני יודע היכן הוא. והצטער המלך מאוד על כך. ועבדיו נלאו למצוא את היתומה, שלא היתה יותר בישוב.

והיתומה המשוררת הורדה אל ארמונו של הליסטים, והיה ארמונו במערות צורים ובסעיפי סלעים אשר מחוץ לישוב, שהיה מוכרח לְהִסָּתֵר שלא יתפשוהו, אך היה לו שם ארמון ממש, וכל גינוני המלכים. ולקחוה לפניו ואמר שתשיר, ותאמר אליו: איך אשיר בכאן, שנלקחתי לכאן בעורמה מבלי שארצה בכך? ואף אם אשיר, לא יהיה זה שיר אמיתי, שהשיר האמיתי מסור ללב, ואי אפשר לכפותו. וראה הליסטים שדבריה כנים, שנכרים דברי אמת, וטכס עצה להביא ילד שתטפל בו, וכיוון שהביא לה ילד חמלה עליו וטפלה בו ושרה לו. והיה הליסטים מאזין מחור המנעול, וערבה לו שירתה מאוד. אך היה משתוקק שתשיר לפניו בהיכלו, וזה לא יכל לְרַצּוֹתָהּ שתעשה.

ומעת לעת היה הליסטים הנ"ל מזמין ליסטים אחרים לארמונו ומתפאר בפניהם על רוב עושרו וכבודו. ובא אליו ליסטים ממדינת הים שקוראים פיירע"ט בלע"ז, ויצא שִׁמְעוֹ שליסטים גדול הוא. ונהג בו הליסטים (היינו הליסטים הראשון בעל הארמון) כבוד גדול, והראה לו ארמונו ועושרו וגינוני מלכות שלו. ואותו הליסטים שקוראים פיירע"ט היה גס ליבו בכל הנ"ל, שבמדינת הים לא היה נחשב כל זה לעושר כלל. וראה זאת הליסטים הראשון ואמר: כַּתַּר לי זְעֵיר וַאֲחַוֶּיךָּ שיש בידי עושר שאין ביד שום אדם אף לא במדינת הים. והוליכו אל חדרה של היתומה המשוררת, ואמר לו שֶׁבְּזֶּה החדר יושבת משוררת שאין כמותה בכל העולם. והטו אוזניהם לחור המנעול ושמעו שירתה. שאל אותו הליסטים שקוראים פיירע"ט: אמת שאין כמותה בכל העולם, אך למה זה אינה שרה לפניך בהיכלך? והשיב לו כדברים הנ"ל, שאינה מוכנה לשיר בפני שום אדם, זולת בפני ילדים רכים. והשיב לו: מה תתן לי אם אדבר על ליבה ותתרצה לשיר בפניך? ויען לו: עד חצי מעושרי.

נכנס הפיירע"ט ליסטים אל המשוררת היתומה, ואמר לה: מדוע אינך רוצה לשיר בפני אדונך? והשיבה לו שאין זה אדונה באמת, שֶׁגֻּנֹּב גֻּנְּבָהּ ממולדתה ומבית אימה ואי אפשר לכפותה לשיר. אמר לה: ואם תצאי לָחָפְשִׁי ע"י שתשירי? והניח בידה ספר שירים, ולכל שיר היתה כותרת, מה שהשיר פועל. שידוע שהשירים פועלים על נפש האדם, ושם היה כתוב כל שיר מה הוא פועל. וראתה שם שיר שפועל תשובה, היינו שכל השומעו מתגברים בו הרהורי תשובה חזקים.
ובאו לפני הליסטים הראשון, והתחילה לשיר את השיר המביא להרהורי תשובה, ונזדעזעו כל הליסטים שהיו שם מגודל רוע מעלליהם והתחילו מהרהרים בתשובה. או אז החל הפיירע"ט ליסטים לשיר אף הוא, ושרו ביחד השיר של תשובה, ובאו הרהורי התשובה לכלל תשובה שלמה, ונעשו הליסטים (ובתוכם הליסטים הראשון) לבעלי תשובה גמורים ממש, וכאילו נולדו באותו היום. ועשו מכל הרכוש אשר רכשו בגזל צדקה גדולה ורבה.
ואמר הפיירע"ט ליסטים ליתומה המשוררת: שבאמת איני ליסטים כלל, אלא אני בן המלך שהתחפש לליסטים כדי לחפש את מי שיודע לשיר את כל השירים. שיש אלף שירים, ואני כתבתי דוגמתם בספר הזה, וגדול רצוני לשיר אותם עם אחר, שקוראים בלע"ז דוא"ט. והנה מצאתי אותך, שכיוון שאין את נחשבת בעיניך לכלום אין בך רק קול אחד, אלא את שרה כל הקולות, הכל לפי השיר. ואני יודע כל השירים, ולפיכך עימי תוכלי לשיר כל השירים.
ועמד וקידשה, והביאה אל ארמון המלך, והיתה שם שמחה גדולה על שחזר בן המלך והביא איתו את שנתארסה לו. ולאחר איזה זמן קרא בן המלך למשוררת אליו, ואמר לה שמפני שאינה מכירה בגינוני מלכות אי אפשר שתגור עימו בארמון, ששרי המלך מקטרגים עליה. ועשה לה מרכבה והביא לה הספר של השירים, ואמר כי כל זמן שתשיר השירים שבספר יהיה הוא איתה, שהשירים יצאו מנפשו וכאילו הוא עצמו השירים כביכול, והתחילה לסובב בעולם עם המרכבה. ובסוף חזרה לארמון ונישאה לבן המלך ובאו לתכלית שלמותם, וכיצד חזרה לא סיפר.

זה סוף המעשה מבן מלך ומשוררת. וכשנשאל לפירושו השיב שהספר שירים הוא כנגד מה שאמרו רז"ל אנא נפשי כתבית יהבית, ושיש בסיפור עניינים נפלאים ועמוקים מסוד הצמצום והנסירה ומעלת המלך המשיח שיבוא בב"א, ויותר לא רצה לפרש.