השגעון בסיפורי ר' נחמן, חלק א': הינדיק

פעם אחת בן מלך אחד נפל לשיגעון שהוא תרנגול הודו הנקרא 'הינדיק'.
וצריך לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק.
וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה.
והמלך היה בצער גדול מזה.
עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאות!
והלך והפשיט גם כן את עצמו ערום וישב תחת השולחן אצל בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות.
ושאלו בן המלך: מי אתה? ומה אתה עושה פה?
השיב לו: ומה אתה עושה פה?
אמר לו: אני הינדיק!
אמר לו: אני גם כן הינדיק!
וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה עם זה.
ואז רמז החכם לבני הבית להשליך להם כתונות.
ואמר החכם ה'הינדיק' לבן-המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף על פי כן יהא הינדיק. (י"ג תוספת:כי במקום אחד ראיתי הנדיקעס לבושים בכותונות).
ולבשו שניהם הכותונת.
ואחר איזה זמן רמז והשליכו להם מכנסיים,
ואמר לו החכם גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק?! וכו' עד שלבשו המכנסיים. וכן עם שאר הבגדים.
ואחרי-כן רמז והשליכו להם מאכלי-אדם מהשולחן.
ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים איז מען קיין הינדיק נישט? מקען עסן און אויך זיין אהינדיק!
ואכלו.
ואחר-כן אמר לו: אתה חושב, שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן?! יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן!
וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי.

שיח שרפי קודש (ח"א אבני'ה ברזל, סי' תקפ"א).

החכם כמעצב התנהגות
נקודה אחת תמיד הפריעה לי בסיפור המפורסם של ר' נחמן על ההינדיק: שבסופו של דבר בן המלך לא התרפא באמת. הוא עדיין משוכנע שהוא הינדיק, אלא שההתנהגות שלו השתנתה והותאמה לציפיות של החברה. החכם בסיפור אינו אלא מעצב התנהגות המסוגל לגרום לבן המלך להתנהג באופן הרצוי מבלי שיתחולל אצלו שינוי פנימי.
עיצוב התנהגות היא שיטה ללימוד וטיפול שמתייחסת להתנהגות החיצונית ומשנה אותה ע"י נתינת חיזוקים חיוביים להתנהגות רצויה ומניעת חיזוקים חיוביים והשתה של חיזוקים שלילים במקרה של התנהגות לא רצויה. ייחודה של השיטה הוא בכך שהשימוש בה אפשרי גם במקרים בהם מושא הטיפול אינו מסוגל להבין מדוע התנהגות מסוימת היא חיובית והאחרת שלילית. בהתאם לכך, עיצוב התנהגות משמש אצל אלה שרמת ההבנה שלהם נמוכה: ילדים, מוגבלים קוגנטיבית ואף בעלי חיים.
שיטתו של החכם בסיפור של ר' נחמן שונה אמנם מעיצוב ההתנהגות המודרני שמתמקד בחיזוקים והתניות, אך יש כאן גם בסיס משותף: שתיהן משנות את ההתנהגות הבעייתית לא ע"י ירידה לעומק הבעיה אלא באמצעות שינוי, טכני כביכול, של ההתנהגות עצמה.
יש בעיה אחת עם הניתוח שלנו - הוא אינו מתאים למשפט האחרון של הסיפור: "וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי". לפי דברינו בן המלך לא באמת התרפא ורק ההתנהגות שלו השתנתה; אך ר' נחמן רואה בתהליך שעבר על בן המלך ריפוי גמור. יתכן, אמנם, שהמשפט האחרון נכתב באירוניה (שלכשעצמה די נפוצה בסיפורי ר' נחמן). לפי זה המסר של הסיפור הוא עצם הרעיון של השיטה המתמקדת בהתנהגות, והמשפט האחרון הוא הערה אירונית המצביעה על החסרון של השיטה.
אבל בפשטות נראה שר' נחמן התכון לדבריו ברצינות ושבן המלך באמת נתרפא. לדעתי ר' נחמן רומז כאן להשקפה הרבה יותר רדיקלית לגבי עצם השיגעון של בן המלך והצורך בריפוי שלו, ומתוך השקפה זו ניתן יהיה להבין כיצד נחשב מצבו של בן המלך כבריא.

מי משוגע?
אחד הוויכוחים הנמצאים במרכז התודעה הציבורית בדורנו מתנהל סביב השאלה מהי משפחה נורמלית. אחת מנקודות הציון המשמעותיות בוויכוח זה היא החלטת הDSM משנת 1973 להוציא מרשימת ההפרעות את ההומוסקסואליות. הDSM הוא המדריך האבחוני של איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי והוא נחשב לסמכות הגבוהה ביותר בנושא מחלות נפש. בשנת 1973, בעקבות לחצים של ארגונים הומו-לסבים בארצות הברית, החליט האיגוד להוציא מרשימות ההפרעות את ההומוסקסואליות. לכאורה ההחלטה נבעה משיקולי תקינות פוליטית בלבד; הכיצד יתכן שמי שאתמול הוגדר כחולה נפש יוגדר למחרת כבריא?! אולם יתכן ללמד זכות על ההחלטה מכיוון אחר: לא האדם החולה השתנה אלא החברה ככלל השתנתה. בסופו של דבר אין קריטריון ברור לנורמליות, והשאלה מה נחשב לנורמלי היא שאלה חברתית-תרבותית. הבדיחה אומרת שכאשר שמע בן לחברה קניבלית על מלחמת העולם הראשונה הוא הזדעזע מהשפלות המוסרית של חברה המסוגלת להרוג מיליונים של אנשים בעקבות סכסוך על קרקע, ומבלי לפחות לנצל את בשרם לאכילה. מה שנחשב נורמלי בחברה אחת יחשב כמטורף בחברה אחרת, ולכן יתכן שמצב נפשי שנחשב ללא נורמלי יחשב לנורמלי בעקבות שינוי חברתי (אמנם עדיין יש לשאול האם באמת רוב החברה האמריקאית שינתה את דעתה בנושא ב1973 או שאיגוד הפסיכיאטרים נטה אחרי מיעוט קולני).

אני לא משוגע - פשוט המציאות שלי שונה משלך
קבלה של ההנחה הכביכול תמימה ששאלת הנורמליות היא חברתית-תרבותית עשויה להוביל אותנו למסקנות מרחיקות לכת. כאשר אין קריטריון ברור לנורמליות ניתן לערער על כל אבחון של מחלת נפש ולטעון שדוקא החולה הוא בעל הראיה המפוכחת והאמיתית, והוא מוגדר כמשוגע רק מפני שהתנהגותו אינה תואמת את ציפיות החברה. גישה פוסטמודרנית שכזאת ניתן למצוא בספר אליס בארץ הפלאות בדיאלוג של אליס עם חתול הצ'שייר:

'איך אתה יודע שאתה משוגע?'
'בתור התחלה,' אמר החתול, 'כלבים אינם משוגעים. את מסכימה לזה?'
'אני מניחה שכן,' אמרה אליס.
'טוב, ובכן,' המשיך החתול, 'את מבינה, כלב נובח כשהוא כועס ומכשכש בזנב כשהוא שמח. ואני נובח כשאני שמח ומכשכש בזנב כשאני כועס. לכן אני משוגע.'
(מתוך הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, בתרגום חופשי שלי).

מה שלואיס קרול מדגים כאן הוא שאין הבדל מהותי בין שוני לשגעון: ההבדל הוא רק שאת הראשון מסוגלת החברה להכיל ואת השני לא. כאשר הקריטריון לשגעון הוא מה יכולה החברה להכיל ההתמקדות של הטיפול בשיגעון יהיה בהתנהגות המשונה ולא במחשבה העומדת מאחוריה. מה שלא מפריע להתנהגות התקינה אינו רלוונטי והטיפול בו מיותר ואף לא רצוי. ע"פ הגישה הפוסטמודרנית, הרואה בכל אמת עניין יחסי, כאשר השגעון אינו מפריע לחברה אין כל לגיטימציה לטפל בו, שכן אין ערובה לכך שיש בו פחות אמת מאשר בהשקפה השפויה.
לפי זה נוכל להסביר את המשפט האחרון של של הסיפור: בן המלך אכן התרפא לגמרי, שכן כל ההתייחסות למצבו כמצב בעייתי מתמקדת בהתנהגותו ולא בדעותיו. בן מלך שחושב שהוא הינדיק אך מתנהג לפי כל כללי הנימוס נחשב לבריא.

בחלק השני של המאמר נתבונן בסיפור של ר' נחמן על התבואה המשוגעת, בו הוא מאתגר את התפיסה הפוסטמודרנית של השגעון ומתווה דרך להתמודד איתה - ובקשר של כל זה לפורים.