צדיק - שיר מחאה עצמית

כתבתי כבר על השיר 'דע בני אהובי' מהאלבום החדש של שולי רנד. הפעם אני רוצה לדבר על שיר אחר מהאלבום – 'צדיק'.

השיר 'צדיק' מתאר אדם המוערץ ע''י המון העם הרואים אותו כצדיק, בעוד שהאמת היא שכולו מלא בפגמים וצדקותו היא רק התייפיפות חיצונית – "נאה דורש ואינו נאה מקיים".

ב"פשט" השיר הוא מעין שיר מחאה כנגד כל מיני דמויות של צדיקים שאינם צדיקים באמת; לצערנו תופעות כאלה אינן זרות בדורנו.

אך מתחת לפשט זה מסתתר מסר עמוק יותר. בקליפ של השיר רואים ששולי שר את השיר לעצמו – כביכול הוא גם הצדיק וגם זה שמטיח בו האשמות. לדעתי השיר הוא יותר שיר מחאה של שולי כלפי עצמו – האם אני עומד בדרישות של עצמי? האם הרצון שלי להיות אדם שמשפיע על אחרים הוא אמיתי, או שבעצם המטרה שלי היא להנות מההערכה שלהם?

שאלות אלה הם שאלות שכל לומד תורה נתקל בהן בשלב מסוים, ביחוד אם הוא נקלע למפגש עם אנשים מחוץ לעולם הישיבתי. העובדה שאדם לומד בישיבה גורמת להמון להחשיב אותו אוטומטית לצדיק. שולי רנד מפליא להביע בשיר את ההרגשה הפנימית של 'צדיק' כזה, את התביעה שלו כלפי עצמו.

בנימה אישית אוסיף שאני מאוד מזדהה עם השיר, ביחוד לאור השירות הצבאי. בצה''ל רואים בכל אדם דתי מינימום רב, ואם הוא למד בישיבה הוא כבר נחשב לגדול הדור. והלב בפנים זועק: האם אני ראוי לכבוד הזה? אני הרי יודע מי אני באמת, אני מכיר את הפגמים והחסרונות שלי.

כמובן שיש צורך באיזון בין הביקורת העצמית לקבלה העצמית. אי אפשר לחיות רק תחת ביקורת עצמית מבלי שהבטחון העצמי יתרסק, ואי אפשר להשתפר ולהתקדם ע''י קבלה עצמית ללא תנאי שאינה מאוזנת בביקורת. השיר 'דע בני אהובי', מאותו אלבום, עניינו הקבלה העצמית, ואפשר לראות אותו כמאזן את השיר צדיק. לסיום נביא את דברי הרב קוק על האיזון בין בקורת עצמית לקבלה עצמית (מידות הראי''ה, כבוד):

כשהאדם מתכבד בעולם וליבו דואב בקרבו על מה שהעולם מוטעים בו, יגנוז אותו הדאבון וישתמש בו לשמח בעת אשר יזדמן שיקבל איזה עלבון. הנעלבים ואינם עולבין, שומעים חרפתם ואינם משיבין, עושים באהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר ''ואוהביו כצאת השמש בגבורתו''.

השמחה ביסורים נובעת מההכרה שהחרפה תוכל לשמש בעת שיחוש האדם גאווה, כשם שהשבח והכבוד יוכלו לשמש בעת שירגיש יאוש; ומינה ומינה יגיע האיזון לנפש.